כל מי ששהה בעיר רחוקה או כפר במדינה אחרת משך-זמן, קשר קשר מסוים עם התרבות המקומית, עם האדמה, עם איזושהי אישה או איש ודמיין לעצמו איך הוא משתקע במקום הזה ובונה בו את ביתו וילדיו.
אבל מוקדם בבוקר אתה קם ועוזב אל תחנת הרכבת. האישה ההיא, המרפסת ההיא, הרוכל מפינת הרחוב, פעמוני הכנסיות, ההתפעלויות, התשוקות – כולם נמוגים כמו חלום, כאילו לא היה, ועכשיו אתה בסיפור אחר.
עוד רכבת. עוד תחנה. עוד צפירה. עוד פעימות גורל שגורמות לסיפורים שלנו להתרחש בדיוק כך כמו שזה.
מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017
Florence, Italy