למה חזרת? שואלים אותו החברים. למה חזרת, מטומטם? כולם מחפשים לברוח מפה ואתה חוזר לנו? נקניק שכמותך.
מנדל השתאה לרגע מחמת החברים שהביטו עליו כעל שגיאה חמורה, עד שהחל לתהות שמא באמת היה צריך להישאר בברלין ולא לחזור. עכשיו אתה יכול לחייך, אני אומר לו, אבל עוד שבוע תתחיל להתגרד.
וברקע אומרים בטלוויזיה שהחרדים יעצרו את הרכבת ויחסמו את מרכז השידור הציבורי החדש; שחברת החשמל עושה לאנשים חושך; שהגשם יהיה קמצן בחורף הזה; וממשיכים בזיוני-שכל על מטה מאבק שרוצה להפיל את נתניהו אחת ולתמיד – ולהביא שלום. כן כן, מה ששמענו כאן הערב: הם מבטיחים לסרסר לנו את אותה גברת-שלום שעומדת בחניה על עקבים וזקופה בשמלת-ערב, ורק המניאק מעכבה מלעלות אלינו לדירה למחול משכר של צלילי וואלס, מגש פרי וסקס פראי שלא ייגמר.
“בגרמניה היו הורגים אותך אם תבוז לשלום.” אומר מנדל בנימוס דאנקשע-ביטעשע חורך-שיניים, “רק מלחמה מביאה שלום. הם נבלעים עכשיו בהגירה האיסלאמית, אבל הם יהיו האמיצים לצאת לפתרון, לטרנספר. הם יהיו הראשונים שיפתרו את הבעיה של אירופה. כשהגרמני עולה לו לראש – זה עולה לו לראש. חכה חכה.”
מנדל יודע שיתגעגע לקרירות הגרמנית שהעניקה לו שקט נפשי, תחבורה אלגנטית וארוחת-מלכים בארבעה יורו. הוא יודע שדקת הדומייה היחידה שיזכה לה כאן תהיה בצפירה של יום הזיכרון. אבל אם שם מרוויחים שקט וכסף, כאן עושים חיים. אז מהו געגוע אם לא למשהו שלא יהיה שלך אף פעם?