אתה יכול להגיע לארץ רחוקה, ללון בפונדקי דרכים ואכסניות מרוהטות עץ ושטיחים עתיקים, לשזוף עין באמנויות מקומיות ובנערות שעפות סביבך על אופניים כמו פרפרים, לשאוף פנימה ריחות, להסניף את אבקני הצמחים – פעלולי זכר ונקבה, לבקר בכל אתרי התיירות ופינות החמד והרחובות המרוצפים, מפרצי ים וגשרים מעל נהרות שקטים, אבל לא להרגיש שאתה באמת שם עד שאתה מבין את הצורך בנוכחות, בהתמסרות לכאן ועכשיו.
La Spezia, Italy
וכך, בכל תחנת רכבת קורה לי שאני נוצר בתוכי את המקום ואת התמונה. כמו זכרון עמום להיאחז בו, ומרגיש שהחלום לנדוד בעולם ולחוות כל פינה וכל איש ואשה לפעמים נשאר לא ממומש, ולפעמים מתברר כסתמי ומייגע – כל עוד אין אותך. שום דבר לא באמת קורה אם המסע הוא לא פנימה. אנחנו ממשיכים לחפש הלאה חוויות וריגושים, להתאהב ולהרפות, לרצות ולהימנע, בתחושה תמידית שהדברים היותר טובים מתרחשים במקומות אחרים ולא כאן היכן שאנחנו נמצאים.
מתבונן בשמש השוקעת בקו הרקיע, איך היא נראית נבלעת ונמחקת בים. היא רק סבה על צירה ועתידה לשוב, שלימה ובטוחה במקומה; מתקיימת במלא אונה.
מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017