לפרק זמן הייתי מקולף לגמרי / איציק הלפרין

החתונה בבעלזא, אמש. (צילם: נחמן וייס)

בימים כתיקונם אני קובל כאן על אלוהי החרדים, מסתובב, מתפתל בין הניואנסים של המגזר המורכב הזה, כתיבה שנובעת לרוב מזעם, מכאב על חברה שמאבדת את שפיותה בכל פעם שהפחד משתלט עליה. חברה שהפסידה בנוק אאוט לסטיב ג’ובס והאינטרנט, ולמרות זאת, תמיד חוזרת לסיבוב נוסף, בעיקר מול עצמה, כאילו בכדי לאשש את המשפט של שלמה קראוס ‘מי שהפסיד פעם אחת בזירה כבר לא יכול להיגמל מזה’.

ואולי גם אני שייך למשפט האלמותי של קראוס, תמיד מבקר את המגזר ואת האלוהים שברא לעצמו, לא יכול להיגמל מעגל הזהב שיצרה העסקונה החרדית, יונק ויורק. כל זה כפי שאמרנו, בימים כתיקונם. אבל לא היום, לא הפעם. היות ואתמול בערב הסתיר אלוהי החרדים את פניו למשך כמה שעות, ובדיוק שם אני נכנס לתמונה. והיי, אל תדאגו, אהיה כאן להמשיך ולחבוט בגופו התשוש של האל הזקן. ותסמכו עליו, הוא עוד יחזור, בגילו, ולמרות מחלתו הקשה, הוא מוג לב, לא מסוג הטיפוסים שתמצאו מתנדנדים כשחבל קשור מלופף על צווארם אחרי היעדרות של לילה בודד.

קנאה, אבל מסוג אחר

היום זה יהיה טור של קנאה, אבל לא מהסוג של שמואל אוירבאך, מזן אחר, כזו שנכתב עליה ‘קשה כשאול’. בקיצור, תעופו על איזה דימויים שבא לכם. טאבו אחד נשבר אמש, משפט שאומרת לי תמיד אביבה ‘מלפפון חמוץ לעולם לא יחזור להיות מלפפון רגיל’. די צודקת בדרך כלל, אלא שהפעם הזו חרגה מהסטטיסטיקה, לפרק זמן של שעתיים הייתי אני מלפפון רגיל, לא סתם, מקולף לגמרי.בתשע וחצי קרא לי נחי, שאל אם אני רוצה לבוא איתו לאירוע של בעלזא. אני לא טיפוס של חתונות, ואילו רק יכולתי, סביר להניח שהייתי דופק איחור לברית של עצמי. ובכל זאת, היה משעמם והלכנו, רק לו היה כרטיס כניסה, כי העולם נחלק לשניים- אלו עם כרטיסי הכניסה, והאחרים שמתפלחים. אני מהאחרים אם לא הבנתם, אני מתפלח לבית שלי מהחלון גם אם הדלת פתוחה, זה עושה לי את זה, תקפצו.

בעשר וחצי הצלחתי להיכנס אחרי שהסברתי למאבטח הכי נמוך שמצאתי, שאני אחראי על צוותי ההצלה במקום, זה לא עבד לי, אבל מכר שעמד שם שיכנע אותו שאני עיתונאי. כמה דקות לאחר מכן כבר הייתי בפנים נדחק בין אלפי שטרימלאך, שוחה בשלולית ענקית של זיעה. זה לא שנגמר שם האוויר, הוא פשוט ברח, ובתחילה יכולתי לחשוב רק על דבר אחד- איך מייצרים מזה פרסומת לדאודורנטים. ואז הרמתי את הראש, מעליי עמדו אלפי אנשים, כולם בתלבושת אחידה, כמויות שטריימלאך, מפגש פסגה מרגש בין שועלים לאחר המוות.

קסקט אחד בין אינסוף שטריימלאך

כותב השורות, איציק הלפרין

בקצה מוקמה בימה ענקית, מוקד האירוע אליו נשאו כולם עיניים, שם ישב החתן, נכדו של האדמו”ר הנוכחי, יורש העצר של החסידות, ילד בן 20 שאתמול הבין לראשונה שאיננו מבין כלום בנשים. האנשים מסביב עמדו על פראנצ’ס מדורגים מהרצפה עד עשרים מטרים לגובה. מסודרים באופן מופתי, נעים עם המנגינה בכיאוגרפיה טבעית ומושלמת. כולם באו לחגוג ואפשר היה לראות את השמחה שלהם גואה עם כל שיר שמתנגן. אלפי אנשים עקבו אחרי כל תנועה בשולחן הכבוד וכל אחת כזו רגשה אותם, מילדים קטנים ועד מבוגרים מאד, תחושת השייכות צעקה מהם, כל אחד שם התנהג כאילו זה בן משפחתו שמתחתן, ואם לציניות הייתה שואה, היא קרתה אתמול.

אני הייתי קסקט אחד בין עשרות אלפי שטריימלאך, איש עם משקפיים במקום שבו אנשים נלחמו להכניס משקפת, לא בכדי להציץ לשכנה, רק בשביל להיטיב לראות את מושא שמחתם. והתרגשתי, אלו היו שעתיים של עונג צרוף, מפגן אחווה שהווה קונטרה אמתית להפגנת השנאה בשבוע שחלף. חשבתי לעצמי, את חצי הגמר בין ליברפול למילאן בשנת 2005 פספסתי. כך גם את המשחק בין מנצ’סטר יונייטד לבאיירן מינכן. הסתכלתי שוב על הקהל, כמו באצטדיון ענקי, רק שהפעם כולם נצחו, אפילו אותי. כי מסתבר, כשזה תופס אותי שם חזק, גם לי אין ברירה אלא לשרוק. לא סתם, באידיש.

#איציקהלפרין #אלוהים #בעלזא #חתונה