top of page

שירה, הגיגים, כתבים



החתונה בבעלזא, אמש. (צילם: נחמן וייס)

החתונה בבעלזא, אמש. (צילם: נחמן וייס)


בימים כתיקונם אני קובל כאן על אלוהי החרדים, מסתובב, מתפתל בין הניואנסים של המגזר המורכב הזה, כתיבה שנובעת לרוב מזעם, מכאב על חברה שמאבדת את שפיותה בכל פעם שהפחד משתלט עליה. חברה שהפסידה בנוק אאוט לסטיב ג’ובס והאינטרנט, ולמרות זאת, תמיד חוזרת לסיבוב נוסף, בעיקר מול עצמה, כאילו בכדי לאשש את המשפט של שלמה קראוס ‘מי שהפסיד פעם אחת בזירה כבר לא יכול להיגמל מזה’.

ואולי גם אני שייך למשפט האלמותי של קראוס, תמיד מבקר את המגזר ואת האלוהים שברא לעצמו, לא יכול להיגמל מעגל הזהב שיצרה העסקונה החרדית, יונק ויורק. כל זה כפי שאמרנו, בימים כתיקונם. אבל לא היום, לא הפעם. היות ואתמול בערב הסתיר אלוהי החרדים את פניו למשך כמה שעות, ובדיוק שם אני נכנס לתמונה. והיי, אל תדאגו, אהיה כאן להמשיך ולחבוט בגופו התשוש של האל הזקן. ותסמכו עליו, הוא עוד יחזור, בגילו, ולמרות מחלתו הקשה, הוא מוג לב, לא מסוג הטיפוסים שתמצאו מתנדנדים כשחבל קשור מלופף על צווארם אחרי היעדרות של לילה בודד.

קנאה, אבל מסוג אחר

היום זה יהיה טור של קנאה, אבל לא מהסוג של שמואל אוירבאך, מזן אחר, כזו שנכתב עליה ‘קשה כשאול’. בקיצור, תעופו על איזה דימויים שבא לכם. טאבו אחד נשבר אמש, משפט שאומרת לי תמיד אביבה ‘מלפפון חמוץ לעולם לא יחזור להיות מלפפון רגיל’. די צודקת בדרך כלל, אלא שהפעם הזו חרגה מהסטטיסטיקה, לפרק זמן של שעתיים הייתי אני מלפפון רגיל, לא סתם, מקולף לגמרי.בתשע וחצי קרא לי נחי, שאל אם אני רוצה לבוא איתו לאירוע של בעלזא. אני לא טיפוס של חתונות, ואילו רק יכולתי, סביר להניח שהייתי דופק איחור לברית של עצמי. ובכל זאת, היה משעמם והלכנו, רק לו היה כרטיס כניסה, כי העולם נחלק לשניים- אלו עם כרטיסי הכניסה, והאחרים שמתפלחים. אני מהאחרים אם לא הבנתם, אני מתפלח לבית שלי מהחלון גם אם הדלת פתוחה, זה עושה לי את זה, תקפצו.

בעשר וחצי הצלחתי להיכנס אחרי שהסברתי למאבטח הכי נמוך שמצאתי, שאני אחראי על צוותי ההצלה במקום, זה לא עבד לי, אבל מכר שעמד שם שיכנע אותו שאני עיתונאי. כמה דקות לאחר מכן כבר הייתי בפנים נדחק בין אלפי שטרימלאך, שוחה בשלולית ענקית של זיעה. זה לא שנגמר שם האוויר, הוא פשוט ברח, ובתחילה יכולתי לחשוב רק על דבר אחד- איך מייצרים מזה פרסומת לדאודורנטים. ואז הרמתי את הראש, מעליי עמדו אלפי אנשים, כולם בתלבושת אחידה, כמויות שטריימלאך, מפגש פסגה מרגש בין שועלים לאחר המוות.

קסקט אחד בין אינסוף שטריימלאך



כותב השורות, איציק הלפרין

כותב השורות, איציק הלפרין


בקצה מוקמה בימה ענקית, מוקד האירוע אליו נשאו כולם עיניים, שם ישב החתן, נכדו של האדמו”ר הנוכחי, יורש העצר של החסידות, ילד בן 20 שאתמול הבין לראשונה שאיננו מבין כלום בנשים. האנשים מסביב עמדו על פראנצ’ס מדורגים מהרצפה עד עשרים מטרים לגובה. מסודרים באופן מופתי, נעים עם המנגינה בכיאוגרפיה טבעית ומושלמת. כולם באו לחגוג ואפשר היה לראות את השמחה שלהם גואה עם כל שיר שמתנגן. אלפי אנשים עקבו אחרי כל תנועה בשולחן הכבוד וכל אחת כזו רגשה אותם, מילדים קטנים ועד מבוגרים מאד, תחושת השייכות צעקה מהם, כל אחד שם התנהג כאילו זה בן משפחתו שמתחתן, ואם לציניות הייתה שואה, היא קרתה אתמול.

אני הייתי קסקט אחד בין עשרות אלפי שטריימלאך, איש עם משקפיים במקום שבו אנשים נלחמו להכניס משקפת, לא בכדי להציץ לשכנה, רק בשביל להיטיב לראות את מושא שמחתם. והתרגשתי, אלו היו שעתיים של עונג צרוף, מפגן אחווה שהווה קונטרה אמתית להפגנת השנאה בשבוע שחלף. חשבתי לעצמי, את חצי הגמר בין ליברפול למילאן בשנת 2005 פספסתי. כך גם את המשחק בין מנצ’סטר יונייטד לבאיירן מינכן. הסתכלתי שוב על הקהל, כמו באצטדיון ענקי, רק שהפעם כולם נצחו, אפילו אותי. כי מסתבר, כשזה תופס אותי שם חזק, גם לי אין ברירה אלא לשרוק. לא סתם, באידיש.

אני כותב אבל בעיקר מוחק, מסייג אינספור פעמים כל מילה שנכתבת, זאת למרות שהניסיון להלך בין הטיפות נועד להיכשל מראש. עדיין מקנן בי פחד, לא רוצה לתת לאף אחד את האפשרות לפרש את מילותיי באופן שגוי, פוחד לפגוע, לזרוק אבן לבאר ממנה שתיתי. בין מחיקת טקסט לניסוחו בוורסיה שונה עולה בי שד כעוס, האחרון דוחק בי להטיל רפש, לבעוט באלוהי החרדים שבמצוותו הפכתי אני ללא רלוונטי. השד שחור וגדול, תשובותיי אינן מספקות אותו. הוא היה איתי בכל התהליך ויהיה קשה להוליך אותו שולל. הוא התלווה אלי לפני יותר מעשור, מכיר כל הבזק ורעיון שעולה במחשבתי, היה מורה דרך ומרדן, אבל בעיקר הסנדק, זה שהביא אותי לחשוב על מהות החיים מחדש, הספיקו לו כמה משפטים וסיטואציה אחת בודדת בכדי לבטל למעלה מעשור של עבודת אלילים. שנים בחרתי להתעלם ממנו, להתכחש. אך בהעדר טיעונים מוצקים הוא נשאר כשידו על העליונה.


כותב השורות, איציק הלפרין

כותב השורות, איציק הלפרין


נקרע

כעת, אני נקרע בין כניעה לסנדק השחור לבין אלוהי החרדים, זה שמעניש קטועי יד על כך ששכניהם לא הניחו תפילין. זה שמעדיף לבוש חרדי על לב חרד. אותו אלוהים שמקפח מזרחיים- הוא ברא אותם אבל הם כנראה לא מספיק אינטליגנטים בשביל לעבדו. זה שמתקשה לראות מבעד למגבעת לבד שחורה, אך בנקל מצליח לאבחן את אחוז הדנייר בגרביונים של תלמידת סמינר ומיד שולח את עושי דברו להוקיע אותה אל מחוץ למחנה. אלוהים הפוליטי חברתי שמעדיף ראש ישיבה מושחת על אברך אומלל שכל חטאו מסתכם בזה שגיסו החליף את חולצתו מלבן לתכלת. אותו האלוהים שיקרב חוזר בתשובה כל עוד הוא מעורר השראה לברואיו המיוחסים בעלי הדם הכחול, אלו האחרונים יקרבו אותם ויצקצקו בלשונם אבל לעולם לא ישיאו לו את ביתם, גם כשזנתה היא חשובה לעין ערוך מאלו חסרי הפז”מ.

לא מוחק

עכשיו כבר אינני מוחק, מאפשר לאותו שד שחור וגואל להשתלט על קלידי המחשב, הוא בתורו לא עושה חשבון, האמת כפי שנראית בעיניו מניעה אותו. עכשיו הזמן לכנות, לבירור עמוק. הפצע כבר שכח מזמן אבל הותיר זיכרון. יחסו של הקולקטיב החרדי כבר אינו חשוב. דווקא הבודדים שוחרי האמת, אלו הכלואים במוטציה החרדית עולים על שיקול הקולקטיביות החברתית. הם אלו שבמקרים רבים אדבר מגרונם זה שנסגר בצווארון חונק רק בשל דיל שנתפר מול מפעל לחולצות.

אז לכבודם. לכבוד אלפי שקי בשר שתקניים שעובדים אלוהים שאינם מכירים רק מכוח האינרציה. מוצגי האבן בחייהם שלהם, אלו שחיפשו לעבוד את בורא העולם ומצאו עצמם עובדים את אלוהי החרדים. עבור אלפי חובשות שביס שהקריבו את שערן למולך ביום חתונותן. הן עשו זאת למען בעליהן שחפצו בכך, הן קיימו את מצוות אלוהי הקולקטיב החרדי, אך חטאו לאל שחרד מחילול כבוד האשה.

גם אני ליקקתי את האותיות

כבר חמש עשרה שנה אני תוהה האם חונכתי לעבוד את האלוהים הנכון. את ילדותי העברתי בשכונות החרדיות. ינקתי תורה והנהגות בתלמוד התורה מהטובים ביותר במגזר החרדי. אז, עבורי, החרדים והאלוהים היו בלתי נפרדים. אלו שלקחו את המונופל דאגו למכור לי את שניהם באריזה אחת. בגיל שלוש ליקקתי את לוח הא-ב בטקס הקבלה לתלמוד התורה. כמו כולם, גם אני נעטפתי בטלית גדולה בשל החשש שאראה מראות אסורים בדרכי לפגוש בפעם הראשונה את האותיות הקדושות. כשהתבגרתי אותם אותיות קדושות לא חששו להופיע שחור לבן על גבי פשקווילים הקוראים לחרמות. לא אחת התנצחו בעזרתם חרדים ידועי שם רק בכדי להרוס ולהשפיל, לרמוס יהודים אחרים שלחטאם לא היה קשר לדת.

ההתבגרות הייתה תמיד לצד ספרי הלימוד. מחמישה חומשי תורה למשניות ומשם לתלמוד על שלל מפרשיו. העומק העצים אותי, סוגיות עלו ונותחו עד דק בהיגיון צרוף שאין שני לו. כעת, גם התפילה קבלה משמעות נוספת היות ותוכנה הובהר בתלמוד ומפרשיו. השאיפה הייתה ברורה- חדה כתער, להמשיך את השושלת של עם ישראל, להיות עוד אבן בבניית העולם הרוחני, להוסיף דעת שאינה אלא תורה, לנצח את העולם החילוני מבחוץ שקורא עלינו תיגר.

הסייגים חשובים מהדת?

אלא שעם הזמן הבנתי שהסייגים במגזר חשובים יותר מהדת עצמה. הבנתי שאני יכול לסחור באביזרי מין אבל חלילה לא להסיר את המגבעת והחליפה. ‘תלמיד חכם’ מוגדר לרוב על פי החזות. הבנתי שאורך הפאות הוא זה שהופך אותך לחרד יותר, לא משנה כמה כוונותיך היו טהורות בעולם שלכאורה מקדש רק טוהר. בישיבה הובהר לי כי צבע החליפה בעייתי ואצטרך להחליפה ‘כי כך לא מתלבש בחור ישיבה’, לבסוף הועפתי לאחר שהמדריך בפנימייה תפס אותי עושה כפיפות בטן. למחרת הסביר לי ראש הישיבה כי ‘אנחנו לא גויים’ ומייד העיף אותי לכל הרוחות. העובדה שהייתי התלמיד הטוב בשיעור לא עניינה לו את השסע בפראק. הוא פחד שמחר מישהו יאמר להוריו שיש בחור בישיבה שעושה לא עלינו- כושר.

הבנתי שהכי חשוב זה לעבוד את אלוהים בלב שלם. אבל בעיקר להתקבל לישיבה גבוהה בעלת שם ומשם להתחתן עם בת של ראש כולל, או אם אפשר של ראש ישיבה מפורסמת. ולא נורא, אם אין לו בת אולי אפשר למצוא היתר להתחתן עם הבן, שהרי אילן היוחסין חשוב מחוקי התורה. אבל היו גם אחרים, כאלו שאורך החליפה עניין אותם פחות, הם היו שבויים אצל אלוהי החרדים ובכל זאת עבדו אצל בורא העולם. אותם אהבתי יותר מכולם, הם היו אנשי אמת שבכרו את התוכן הרוחני בו הם האמינו על פני עבודת האלילים.

השיר האניש את אלוהים

במשך עשור חיפשתי את אלוהי, את זה שחיפש את הלבבות והמעשים ובחל בתחפושות פחדניות. ככל שהתרחקתי מצאתי את אלוהי החרדים רקוב ומאוס. תחילה הסכמתי עם התוספות שהוסיף האחרון על תורתו של אלוהים האותנטי, הבנתי כי הסייגים חשובים בשביל להגן על הדת שנרדפה, אלא שהסייגים הפכו חשובים מהדת עצמה, הזנב החל לכשכש בכלב וזה האחרון כמעט ומתנתק ממנו.

ועודני תוהה, לפני שעה חזרתי מיום צילום שגרתי בעבודה, הוא עסק ב’חרדים’ וגרר לא מעט ויכוחים והתנצחויות ביני לבין צוות הצילום. טיפות המים ניתכו עלי בעוז, חשבתי לעצמי, זהו תחילתו של חורף גשום במיוחד, נראה שהוא מנסה לפצות על השנה שחלפה. קור ירושלמי עקשן חדר אליי עמוק מתחת לבגדים כולם הסתתרו מלבד רמזור אחד בפינת קינג ג’ורג’ שההין להתריס מול ממטר האלוהים. באוזני היו תחובות אוזניות ומתוכם בקע ‘יחיד ורבים’ של אברהם פריד, כנער השיר הזה הצליח להרטיט את נשמתי, הוא מספר על ויכוח שהתקיים בין אלוהים לכנסת ישראל- הטענות משני הצדדים נראו לי קטנוניות. כנסת ישראל אומרת: השיבנו ה’ אליך ונשובה, ואלוהים משיב: שובו אלי ואשובה אליכם. לכאורה מאד ילדותי, אפילו מביך. אלא שהוויכוח הוכרע לאחר שבדקו בתורה שם כתוב ‘יחיד ורבים הלכה כרבים’. אלוהים, לפחות בשיר, קבל את הטיעון. העובדה שכפף את עצמו והפסיד לתורתו שלו למדה אותי שיעור על יושרו. שמעתי אותו הלוך ושוב כשדמעות יורדות מעניי, השיר יותר מהכל הצליח להאניש את האלוהים הבלתי מושג. 

חורף עושה לי לחשוב. נזכרתי בנערותי, ילד שעף מהבית בשם אלוהי החרדים כמעט ונמס אל מול טיפות המים שחדרו מבעד לפרגולה בגינה מול בית הורי. תהיתי שם איך אותו האלוהים שמוריד את הגשם יכול לשים תחתיו יציר כפיו רועד מקור. אפילו להתפלל שיפסק לא יכולתי. הפסוק ‘אל תשעה לתפילת עוברי דרכים’ ממסכת ברכות הדהד עם כל טיפה שהתנפצה על ראשי. אבל דווקא שם נאחזתי באמונה הייתי לבדי וחששתי שלא אוכל לשרוד. כמה דקות לאחר מכן עבר שם חבר מהשכונה ואסף אותי אל ביתו. הודיתי לאל הרחום ותהיתי מי הוא.

בסוף אמצא

אני מניח שבסופו של מסע אמצא את האלוהים, אני כמה לו ונכסף אליו. יהיו לא מעט התלבטויות. ברור לי שאומר דברים ולאחר מכן אחזור בי, אבל זו מהותו של חיפוש. יהיו גם קונפליקטים היות וחסיתי תחת כנפיו של אלוהי החרדים, זהו נוף ילדותי אבל אין בי פחד להתעמת מולו. וכן, עדיין אינני מכיר את האלוהים האמתי, אבל אני חש כי הוא ישנו – פגשתי אותו פעמים רבות מידי. לא פעם מצאתי את עצמי מתפלל אליו בכל ליבי, ולא אחת הוא נענה. אין לי ספק בו, אבל שמישהו לעזאזל יאמר לי מיהו ומה הוא רוצה. לפחות הקריטריונים בהם הוא צריך לעמוד ברורים לי. הוא יהיה חייב להיצמד לתורה שנתן. אסור יהיה לו להציץ לבנות סמינר מתחת לחצאיות ולהעניש אותן על האורך, התירוץ ‘הייתה רוח’ לא מקובל עליי במקרה הזה. הוא יהיה מסור לבני עמו לפחות כפי שהם מסורים לו. אני מבטיח להתיר לו שימוש באיפון בתנאי שיקנה לי את הבלקברי החדש.

אלוהים שאני הכרתי זגזג בין טוב לרע, וקשה היה לדעת האם הוא האמיתי או זה של עובדי האלילים. אצל חלק מברואיו הוא התגלם כפוך חמים וארבעה קירות, ואצלי, כמחסה בתוך מגלשות לילדים, בכיכר ציון שבריר שניה לפני ששיכור תורן מצליח להטיח בי בקבוק הייניקן שבור. בגשמי זלעפות בגינות ציבוריות, וכמיחם מלא בתה מהביל ומתוק בבית כנסת שומם בשלוש לפנות בוקר. זכרוני מלא בהבלחות אלוהיות, תמיד הוא נכח שם, בסיפורים לפני השינה ובנעלים החדשות שאמא הכינה בארון למקרה שיבוא משיח. היא שכחה שחרדים פוחדים מהמשיח, הוא יבטל את המפלגות החרדיות ועסקנים שהורגלו להיות מורמים מעם יאבדו את פרנסתם, אברכים שבימים רגילים בורחים מנביחות פינצ’ר יאלצו להשתרך עם שוורים בדרך לבית המקדש. ובנות סמינר יבינו שאלוהים מעדיף ג’ינס על חצאית כפלים מסורתית.

עד שקברתיו

את אלוהי החרדים הכרתי מצוין, הוא אהב במבה אסם ושנא את האפרופו עם ההכשר של חרל”פ. אבל לא לנצח, כששינו את ההכשר לזה המהודר יותר ‘רחום וחנון’ האריך אפיים והחל לנגב את הקונוסים עם שמנת חמוצה. בצעירותי היה בו עוד כוח, תמיד סחב איתו קלשון גדול בעזרתו היה רודף אברכי כולל ותלמידי ישיבה על שום שאיחרו לתפילה, כשהיו מקדימים היה מעניש אותם מתוקף סעיף ‘בל תוסיף’ אותו אהב במיוחד. הוא זקן מאד אך קטנוני כמו נער מתבגר, ובכל זאת עדיין משפיע על עשרות אלפי עובדי אלילים בשכונות החרדיות. עבורי הוא כבר לא רלוונטי- זקנו הלבין עוד בהיותי ילד קטן, שפמו צהוב מטבק בננה שמחולק כל שישי בערב בבתי הכנסת. אבל אל לי לפגוע בזכרו, אלוהי החרדים עשה שירות מצוין מפעם לפעם ועל כך אני מוקיר לו טובה. עכשיו הוא כבר מת, נרקב בתודעתם של אחרוני הפריטים בעדר הגדול. מצבתו מגולמת בכובעי קנייטש ליטאיים, מבצבצת מעוד כמה שטריימלים- לפני שנה קברתיו במקום לא ידוע- יהי זכרו ברוך.

© by Moria studios
bottom of page