אחרי ששוטטתי לראות מקרוב כמה וכמה יצירות אמנות של לאונרו דה וינצ׳י ונפעמתי מתפיסת העולם המרתקת והייחודית שלו, גיליתי באופן מפתיע שזהו יום הולדתו.
היום נטה להחשיך והתיישבתי לשתות משהו סמוך למזח. העופות דאו בשמים במחול שהנעיםם ושיבח את דמדומיה הארוכים של בין-הערביים האירופי.
ואז קרב אלי בהיסוס איש חסר בית. זיפי זקן לבנים. פנים גבריות, למודות, חרושות ורוויות. ומהה היה לו להציע לי בצניעותו? כמה שורות פואט.
בתנועות יד של מנצח ובגב זקוף, הוא העביר אצבעות על שיערו המשוך לאחור והחל לדקלם בטוןן נמוך קטעי שירה באנגלית במבטא איטלקי יפהיפה. שירה נאה, חרוזה, ג׳נטלמנית ומתחשבת.
נדהמתי לראות מהו צלם ודמות של אדם. אגורה אין לו בכיסו, אבל העובדה לא גורמת לו להקטיןן את עצמו, וגם לא להתהלך בארשת נחותה. הוא לא יפשוט יד מעוררת רחמים. הוא נזקק לכמה מטבעות לסיגריות, אז הוא יגש בנימוס ויציע לתת משהו בתמורה. לתת כתגמול את מה שכן יש לו לתת.
מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017
