עובר מסך?

ההצגה פופקורן של בוגרי בית הספר לתיאטרון “ניסן נתיב” עוסקת בבני זוג צעירים חמושים המשתלטים על ביתו של במאי סרטים וחוטפים אותו ואת בני משפחתו בשיאו של מסע רציחות בארה”ב (העתק מדויק לדמויות בסרטיו), ומאלצים את הבמאי להזמין צוות שידור שישדר את מבוקשם. התקשורת האמריקאית משדרת בשידור חי את האימה ורגעי הקטל מתוך הבית ומושכת את תשומת לב העולם.

ההצגה הביאה אותי להרהר מה על התקשורת המסחרית לעשות בסיטואציה כזו במציאות? מצד אחד, נסכים שיהיה מקום והכרח לדווח על האירוע בפני עצמו. מצד שני, יש מקום לאפשר לפושע לעשות הצגה בפני המצלמה?

אפשר להניח שאם פושע מאיים להרוג בני ערובה אם יסרבו לשתף עמו פעולה בבקשה שכזו, אין מפלט מלבד להיכנע לסחטנותו. מצד שני, כניעה כזו עלולה להזמין מעשים דומים מצד פושעים אחרים.

במקרה כזה יהיה נח להאשים – על שיתוף פעולה או חוסר פעולה באותה מידה – כל מי שיאפשר או ימנע מהפושעים להשתמש באמצעותו כדי להעביר מסר ולערוך משא ומתן. מה שבטוח הוא שהמאשימים לא יכבו את המסך בשעת שידור שכזה.

פופקורן. צילום סטילס: Refael Shahari

#בןאלטון #טלוויזיה #ניסןנתיב #פופקורן #תיאטרון

אשה יפה אשה הורסת

ברשת משתפים קטע וידיאו המציג את התפעלותו, לכאורה, של ביל קלינטון מיופיה של איוונקה טראמפ בטקס ההשבעה, וחלקם נהנים להציגו כטיפוס בוגדני או מביך.

גברים בריאים תמיד אהבו נשים. גבר – גם אם יש לו אשה – תמיד יתפעל מיופיה של אשה אחרת. בימי ג’ון קנדי אמרו בהלצה שעל כל בית שני בוושינגטון צריך להציב שלט עם הכתובת “הנשיא קנדי ישן כאן”.

כמו קלינטון וקנדי – גם אובמה וגם טראמפ, כמותם בן גוריון ווייצמן, צ’רצ’יל, מנדלה, שארל דה גול ויצחק רבין ועוד רבים וטובים שלא משכו עיניהם מנשים ולא חששו להראות זאת. מי שסובר שהיופי הנשי שמור לאמנות בלבד, שיסתפק בפסלה של ונוס ממילו.

לצפיה בקטע המדובר

ברה מאזינה אחרונה

​מעלינו נתקבצו העבים וכיתרו את השמים ששתו בלגימות ממושכות את השבת. ברה הגויה פרעה את כפתורי העץ מחוריהם, הסירה את מעיל הצמר בגינון מהודר – כבבית אביה – ונאספה אל התנור. השולחן עמד ערוך. מהרדיו של השכן נשמעה הקריינית הגל”צית מדווחת חגיגית כי ‘סטטיק ובן-אל’ הנה הינם מלכי הזמר העברי אשר העפילו למקום הראשון במצעד הפזמונים היהודיים.

ככל שבקע וגאה וסלסל ורטט והשתרג קולו של החזן, נעשה החדר אטום ודחוס באוירה העילאית שנשבה ממחוז קדמון – ולחלוחית עלתה בעינה הימנית של ברה. באותה שעה ציירו הברקים בחלונות, מביעים את תנודת הלב. הגה לא נאמר. נדמה כי שום בריה לא תעז להתהלך בקרבת מקום בשוויון נפש; הכל נעשה קשוב ומסור ורכון פנימה. I’ve never heard like this, לחשה ברה בהשתוממות גלויה, מעווה את פניה, מכחכחת בטעם הטוב; תאבה לעוד, נכספת. בקצב רך נוסקת בזרועה הארוך, נהדקת בכל נימי נפשה ומבקשת שלא להפסיק זאת לעולם.

מן העבר האחר, אצל השכנים, ביקשו סטטיק ובן אל להודות למאזיניהם יושבי ארץ ישראל ופצחו לאזנם בשירת “דאווינים בשכונה… את בובה תמיד בכל תמונה נה נה נה…”

הנמיכו נא את הרדיו. ברה איננה יהודיה. נשמה יהודיה, תמה ובהירת שיער שעשתה דרכה מצ’כיה להתארח בירושלים. עתה היא נותרת לבדה בין חומות העיר, קהל בודד ואחרון לחתיכת תענוג יהודי מתוק.