top of page

שירה, הגיגים, כתבים

​אין לנו שירה זכה יותר משירתם של השוכנים בתחתית השאול, אמר פעם קפקא.

בסוכתו של אבא שלי בירושלים נשלפת טלית שנסתתרה, נאגדים ארבעה מיני זן, ונשמעים צלילי רגע של קיום עם שייכות להוויה.


אומרים “טיול שורשים”: זהו לא עניין של הליכה כמו עניין של זכירה, של ידיעה שאם שובצת היכנשהו בארגז-החיים הזה – שם השורש שלך, שם נקודת המוצא שלך, משם אתה אמור לעשות את הדרך, מעולם הרוח, דרך אמנות הלב והנשמה – להשפיע זאת על הארץ. לא מזמן דנתי עם ידידה על פשר נענוע ארבעת מינים. בעיניה הפעולה נראית מגוחכת, חסרת משמעות. הסברתי לה שבלי קשר לדת או דתיות, כדי למשוך מטה מעולם רוחני אנו נדרשים לפעול בכלים של ארץ, לעתים דרך אקט טכני פשוט, כמו לחיצת כפתור להנעת מכונה רובוטית, כמו הרגע שאת יושבת ביציע ומתכווננת בכל גופך ותנופת ידייך בשיא המהלך למען ביצוע רצוי של השחקן המוערץ עלייך במגרש: באקט הכביכול פשטני ופגאני של איגוד ארבעה מיני צמחים טמונה אחת התכליתות החברתיות החשובות ביותר: אחדות.

כמו ההבנה של אפלטון שלמרות השוני הנראה לעינינו, הפרטים הם שילוב של אחדות וריבוי – המינים מסמלים את מעמדות בני האדם בעולמנו, את השוני ביניהם, ועם זאת, השייכות של כולם לאותו מקור, לאותו שורש, לאותה אחדות אחת. והאחדות – היא הכלי הבלעדי לשפע, אותו אנחנו מבקשים למשוך בעת הנענוע מכל רוחות העולם – צפון ודרום, מזרח ומערב, מעלה ומטה.

46 שנה לפטירתה של לאה גולדברג, הזדמנות לשתף את השיר המרגש הזה ולספר שוב את סיפורו.

“האמנם” נכתב בשנת 1943, והיה תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, עם היוודע זוועות השואה בארץ ישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים.

מתוך המציאות האכזרית, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת לחיים ולאנושיות:


image

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם, וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם. אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן. וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן. וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ, וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב, וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב. אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט  הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

“האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” –האם תיתכן מציאות חיים של קיום סולח ומפויס?

כפי שנראה, השיר נפתח בשאלה מטאפורית הממחישה את הקושי להתמודד עם המציאות ואת הכמיהה לסליחה וחסד במובן של חופש לחיות ללא נקיפות מצפון.

בבית השלישי בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה “ומותר” – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו.

“ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב”

מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון.

לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם.

זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.


יחימוביץ ואשל

יחימוביץ ואשל


לשלי יחימוביץ’ הגיע בטעות לפני כחודשיים מייל שלא נועד לה. המייל נכתב, על פי הפרסום, על ידי יועץ ראש הממשלה נתן אשל. כלשונה של שלי יחימוביץ’: “מטריד, מרשיע, אבל גם משעשע: הנה המייל שנתן אשל שלח בטעות אליי. זה מייל שיועד ליועצת המשפטית שלו, ובו הוא מספר שנתניהו ביקש ממנו לנהל את המו”מ הקואליציוני, ומבקש את חוות דעתה”.

ראשית, קשה לי להאמין ששלי יחימוביץ, שהייתה דוגמה ראויה כאדם וכאישיות נפלה למקום כ”כ לא מוסרי ואתי. אולי בצר לה, ובעקבות הממורמרים במפלגה שמבקשים להצטרף לליכוד – איבדה היא והצוות שלה שיקולי דעת עד כדי נבירה, באין מוצא, בהיסטוריית האינבוקס, כדי לעורר עוד ספין מטופש שיחלץ אותה ממצבה העגום ויסיט את הנושא למחוז אחר.

שום צידוק למעשה

לי ולרבים כמוני הציקה השאלה של הפגיעה בפרטיות – האם המעשה של יחימוביץ’ מותר על פי החוק. חוק הגנת הפרטיות קובע שפגיעה בפרטיות משמעה גם “העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב…” וכן ” שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה”.

פגיעה בפרטיות היא עבירה פלילית, שאם בוצעה במזיד (הכוונה תוך מודעות למשמעות המעשה) העונש עליה הוא חמש שנות מאסר והמעשה מהווה גם עוולה אזרחית.

אין שום הגנה או צידוק בחוק למעשה שעשתה שלי יחימוביץ’, שכן התייעצות משפטית פרטית מותרת לכל אדם, וזכותו שהעובדה שהוא מתייעץ תישמר בסוד, וכן כל מכתב או פניה בקשר להתייעצות זו. כמובן, אם נתן אשל מנוע משפטית לנהל מו”מ קואליציוני ובוחר לעשות כן, אזי ניתן לפעול נגד כוונה כזו – אך אסור וגם אין צורך לעשות זאת תוך פגיעה בפרטיותו.

ומה עם ערכים?

הרב חיים נבון מזכיר היום את דברי רבנו גרשום שהטיל חרם על אדם הקורא מכתבים שאינם ממוענים לו: “‘חרם שלא לראות בכתב חברו… בלא ידיעתו” (שו”ת מהר”ם).



אבל אולי רבנו גרשום לא מדבר לשלי יחימוביץ’, אז ננסה את קאנט: מן הסתם גם לך כבר הזדמן לשלוח מייל רגיש לכתובת הלא נכונה. האם היית רוצה שהנמען-בטעות יפרסם אותו? או שיתנהג כמו בן אדם, ימחק וישכח?

© by Moria studios
bottom of page