מוקדם בבוקר

כל מי ששהה בעיר רחוקה או כפר במדינה אחרת משך-זמן, קשר קשר מסוים עם התרבות המקומית, עם האדמה, עם איזושהי אישה או איש ודמיין לעצמו איך הוא משתקע במקום הזה ובונה בו את ביתו וילדיו.

אבל מוקדם בבוקר אתה קם ועוזב אל תחנת הרכבת. האישה ההיא, המרפסת ההיא, הרוכל מפינת הרחוב, פעמוני הכנסיות, ההתפעלויות, התשוקות – כולם נמוגים כמו חלום, כאילו לא היה, ועכשיו אתה בסיפור אחר.

עוד רכבת. עוד תחנה. עוד צפירה. עוד פעימות גורל שגורמות לסיפורים שלנו להתרחש בדיוק כך כמו שזה.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

Florence, Italy

#איטליה #יומן #סיפור

בסימן הגלייה

במרוצת השנים הולך ונצבר באחורי או בעליית ביתו של היהודי – הבויידעם. מתוך צו פנימי המעניק לכל חפץ או שאריות לחם קדושה וערך. בבוידעם נצברים חלקי ריהוט, ביגוד שיצא מהאופנה, נעליים מקומטות, תעודות מכתה ד’ וח’, טיוטות ציור מגיל 10, פנסי חירום, מטבעות ממדינות זרות, ואפילו גזירי עיתונים משנות הילדות והלאה.

כך גם אני מוצא את עצמי נמנע לזרוק ולהיפטר מחפצים שהפסקתי להשתמש בהם. מאיפה נובעת אי המסוגלות הזאת? אולי איזה פחד יהודי קמאי אומר לתת-מודע שלנו כל הזמן שצריך להיזהר כי ביום מן הימים אנו אמורים להיוותר לבד, יחפים ורעבים, ונצטער שזרקנו את הנעליים והמשקפיים הישנים.

אולי בתוך תוכנו, בביפנוכו שלנו, אנחנו עדיין חוששים, לא מאמינים, לא בטוחים, פוחדים שאנחנו עלולים להיות שוב ביום מן הימים יהודים גולים ונישא על גבנו צרור מרופט עם נכסים בודדים. 

לאלו שרוצים לבחור

​לאלו שהדופלנגר הוא רק סימבול לחיפוש הפנימי שלהם. לאלו שאינם חיים את חייהם כממשיכי מסורת נאמנים. לאלו המעלים ספקות. לאלו שלא עושים את מה שאחרים מצפים מהם. לאלו שאינם משתייכים אל מה שהרוב. לאלו שאינם מתאמצים לרצות את הסביבה ואינם רואים ברוב והפופולארי את דמותם ובטחונם.

לאלו המורכבים שהחד-ממדיות מהם והלאה. אנשי ה’גם וגם’. אלו שהשתייכות למפלגה או לחצר או לקהילה אחת מונעת מהם את האהבה והמתנות שישנן בחצרות האחרות ובשדות וברחובות ובמפגשים האקראיים ובהפתעות ובמחוזות הרחוקים מהרחם. אלו הבאים עם הספק ושום דבר לא מובן להם מאליו; אלו שרוצים לבחור. אלו שלא משלמים את מחיר-הזנות החברתי ואינם עבדים לקונפורמיזם, לטוטליטריזם, לעדר, למניעי החשש והפחד ולתובענות הקלוקלת המושרשת בכל פינה.

אלו שמתוך אישיותם האחת יכולים להחליף כמה וכמה זהויות; גם על פי רובדי אישיותם וגם על פי עונות הלב והטעמים המגוונים והאינסופיים שיש לדרך להציע. אלו היודעים להתבונן בסיטואציה ולהכיר ולהזדהות עם המורכבויות והשוני והדואליות, מתוך ההבנה שאין אמת אחת, ומתוך כך – החופש לבחור כשצריך. אלו שמבינים שבהירות נמצאת רק במבט מעמיק וכולל, ושלשם נאמנות זו נדרשים מאמץ ואחריות שלא לחטוא בעוון ההגדרה. אלו היכולים להבין את החוויה של הזולת, מפני ההיכרות האישית שלהם עם אותו החלק בתוכם עצמם: גם אם מדובר בממד אפל וגם אם מדובר בממד נבואי.

אלו המציבים אקסיומות, תרבויות, חינוך ודעות – לנוכח אתגר. אלו הרוצים גם לכתוב וגם להלחין וגם לשיר את צליליהם, ומתוך היצירה המורכבת והכאוס שבהיעדר ההגדרה והאגו – הם מבקשים להתברר בפנימיותם, יותר מלסבר את אוזן הסביבה. אלו החשים את הצורך לנגן לששה חיילים בבר קטן ולא לוותר על החיבור האינטימי, גם כאשר הופיעו לפני מאה אלף איש.

אלו המכירים גם את הצדדים הכבירים של עצמם, וגם את הצדדים החלשים והנזקקים, גם את הצד הפגיע וגם את הצד הממזרי. המכירים את הצמא שלהם לקשב ולקהל ולמחיאות כפיים אך נישאים בבטחון במי שהם ובמה שהם ונאמנים לאמת הפנימית בכל מחיר. אלו שלא מבינים אותם, אבל הם יודעים שוודאי עוד יבינו.