מכתב גלוי לראה”מ / יועז הנדל

כותב השורות, ד”ר יועז הנדל

ראש הממשלה, זו הקדנציה האחרונה שלך. מה שהיה היה. בסביבתך הקרובה נזהרים מלהגיד את הדברים, אז הנה כמה עצות ואמיתות מיועץ לשעבר. באופן אישי אני מעריך מאוד את תרומתך (ויש הרבה ממנה) וגם מודע בעוונותיי לכישלונותיך. נבחרת בבחירות האלה בצדק ובקושי. בצדק כי זה מה שמרבית הציבור בישראל ביקש לעצמו. בקושי כי לצד הבחירה יש מכתב התראה באדום על סיום חוזה. הפוליטיקה בנויה מגלים, היית כבר למעלה, ראית כבר מלמטה. כפי שזה נראה היום השיא מאחוריך. בינתיים זו תחושה כללית – יש אומנם כמה סקרים ומספרים כמו שאתה אוהב שמלמדים זאת – אבל בעיקר יש קולות מוצקים ברחוב. כשתקרא בבוקר את תקציר העיתונות, אל תטעה- אני לא כותב בשם ‘השמאלנים’ שרוצים להפיל אותך, וגם לא בשם ‘האויבים מהעיתונות’. הרחוב שלי מורכב מהמחנה הלאומי. מקהל הייחוס שלך. חלק מאנשי הרחוב שלי הם אנשי ליכוד שהרכינו ראש במשך ארבע שנים בהן הוכחת את יכולותיך כפוליטיקאי מחונן. הם שתקו -בשמחה ובעצב- למראה ראש ממשלה חזק מטעמם – אולי חזק מדי. הם התעלמו מהמחסור בביקורת, מהעדר היורשים. עכשיו הם בוחשים. חלק אחר של הקולות האלה מגיע מציבור חובשי כיפות סרוגות. דווקא אלה שמקיפים אותך, בימים כתיקונם, מרגישים שמשהו התפספס. זה לא נאום בר אילן כפי שסברת בטעות, לא הקפאת הבנייה ולא מבצע עמוד ענן. הם מרגישים פספוס כי פגעת בהם. ישר בבטן שנמצאת איפה שהוא בבית היהודי. ולבסוף חלק משמעותי מהקולות מגיע מאנשים כמוני – בעלי זהות לאומית ליברלית. אנשי ימין פרגמטי ומרכז, אלה שקרובים אל השקפותיך הכלכליות והמדיניות. אלה שראו בשתיקתך הארוכה אל מול שינוי פני הליכוד – את סימני אובדן הבית. הקולות האלה גרעו ממך מנדטים בבחירות האחרונות, הקולות האלה מחפשים מועמד חלופי להנהיג אותם. אני יודע שאיש סביבך לא אומר זאת. הם לא מסוגלים. הם מפחדים או ששכחו כבר מזמן מה זה להיות יהודים ביקורתיים. זה לא נוח להציב מראה כל כך נוקבת, כואבת. במקום זה מספרים לך שהעם הצביע בשני פתקים. מסבירים לך שהציבור טעה –נתן אמון בלפיד ובנט מכיוון שכבר היה משוכנע שאתה מתמנה לתפקיד.

לראשונה כראש ממשלה, אתה חופשי ליישם את האמונות שלך. נתניהו.

הנה עצתי: תנשום עמוק. תתעלם מהחנופה. החדשות הטובות הן שאתה נמצא בנקודת המשילות הטובה ביותר בחייך. אין לך בררות, אין התלבטויות ובעיקר אין לך מה לפחד. כשאין קדנציה נוספת, החרדים לא יכולים לנקום. אין גם מה לחשוש מיורשים עתידיים. לראשונה כראש ממשלה אתה חופשי ליישם את האמונות שלך, את הרצונות שלך. לעשות שינויים שאתה מאמין בהם. תוכל ליצר מנגנון רציני לשילוב חרדים וערבים במשק, תוכל לפעול למען תחרותיות במשק, תוכל לפעול מדינית בדיוק על פי תפיסת עולמך. קדנציה שבה מותר לך להיות אתה. מה כבר יקרה? במקרה הכי גרוע ממשלתך תיפול (אל חשש מרגע שהשרים יקבלו את משרדיהם הם לא ימהרו להפיל אותה). במקרה הטוב- תצליח להטביע חותם למען ישראל, למען ההיסטוריה. מי יודע אולי הצלחה כזאת משמעותה שגם אצלך אפילו שהכל צפוי, הרשות נתונה.

יועז הנדל שימש בעבר כראש לשכתו של נתניהו. כיום הינו ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, פובלציסט, היסטוריון ומילואימניק. נשוי ואב לשלושה. לדף הפייסבוק של יועז הנדל

#בחירות #ראשהממשלה #בנימיןנתניהו #ממשלה #היסטוריה #ידיעותאחרונות #מדינתישראל #פוליטיקה #יועזהנדל

מה בין חרדים לחילוניים בארץ ישראל / אסתי אתגר

כותבת השורות, אסתי אתגר

אין ספק שאחד הדברים היותר קשים ביקום הוא להיות יהודי, ועל אחת כמה וכמה להיות יהודי חרדי. לאורך ההיסטוריה כולה נתגלו נטיות אנטישמיות וחייהם של היהודים היו קשים מנשוא. יהודים סבלו מרדיפות, מחרמות ממכות פיזיות ונפשיות מהתעללות ורדיפות. בתקופה המודרנית בה אנו חיים מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית אוגדת בתוכה את האוכלוסיות כולן, חרדים, דתיים, שומרי מצוות, חילוניים ובני מיעוטים מעדות שונות.

החרדים בדרך כלל מעדיפים להישאר בדרך היהודית כפי שנכתב בתורה “והגית בו יומם ולילה” – זוהי דרך לימוד התורה על פי ה”רצפט” שקיבלנו במקרא. אוכלוסיה זו בדרך כלל איננה מעורבת בפשעים, איננה מעורבת בגילופין, איננה מעורבת בשוטטות ברחובות, איננה מעורבת במעשי אלימות ותיגרות. האוכלוסיה החרדית שואפת ליישם את העולם היהודי כהווייתו – על פי אותו “נוסח” המתבקש וכתוב. שם בתורה ישנן המלצות ברורות כיצד להיות אדם טוב יותר (כדי שנהפוך לסגולה, משהו שלם ומושלם), ככתוב: “והייתם לי סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה…” התורה לדידם היא הדבר החכם ביותר עלי אדמות ומתוכה הצליחו יהודים לאורך ההיסטוריה האנושית כולה להיות אחרים, שונים, מאוד מצליחנים, מאוד חכמים, מאוד שנונים ומאירים לעולם כולו את הידע והאור היהודי. רבים מין היהודים הפכו להיות שרים למלכים, הוגי דעות, נותני עצות, רופאים ובעלי כשרונות אחרים. כל זאת בא להם מתוך עולם התורה העשיר למכביר. אך לעיתים ישנן מעידות ולא תמיד כולם מצליחים ליישם את אותם דברים חשובים וחכמים. אין ספק – להיות יהודי זה הפרויקט הקשה ביותר בעולם, ולא כל אחד יכול. הדרישות גבוהות וזקוק להרבה חכמה כדי להתקבל ל’אודישן הזה’. ל’בית הספר היהודי’. זה לא קל ולא פשוט, רק יחידי סגולה מצליחים.

העולם החילוני בדרך כלל איננו מצטיין באהבתו את האוכלוסיה החרדית, נהפוך הוא החילוניים בדרך כלל מגלים שנאה עזה לאותה אוכלוסיה ושנאה זו מזכירה ימים אפלים בהיסטוריה היהודית. ימים בהם העלילו והאשימו את היהודים בכל דבר רע שקרה לגויים. שתמיד היו הם היהודים השעיר לעזאזל.

פרמיטיבים או מצג התקשורת?

התקשורת בישראל מרבה להעצים את ההתנהגות השלילית של הסקטור החרדי. ולכן כאשר יושבים חילוניים בשיחות סלון ומעבירים ביקורות על החרדים מתארים אותם כפרימיטיביים אשר החושך הוא מנת חלקם. התקשורת מזינה את הדברים הללו. ומתוך כך נובעת שנאתם העמוקה של החילוניים כלפי החרדים.

במצבים אחרים, אילו היו פוגעים בסקטורים אחרים, התמונה הייתה מצטיירת כגזענות לשמה ואפשר היה לערב משטרה או בית משפט לעבירות חמורות שהן עבירות גזענות. אבל, את החרדים מותר להעליב ומותר להקניט, שום דבר רע לא קורה.

וננסה לשאול את עצמינו מניין האומץ הרב להקניט, להעליב, לגלות ייחס עוין כלפי אוכלוסיה כזו שלמעשה היא ותרנית להלכה. וותרנות זו נובעת מתוך בחירה, כי כתוב במקרא: “הצנע לכת עם ה’ אלוקיך” – הצניעות היא מילת המפתח. חוסר רצון להתבלט ולהיות פרובוקטיבי. האם מדינת ישראל קמה כמדינה חילונית? והרי כאשר בן גוריון הכריז על הקמת המדינה הוא אמר זאת במילים הללו: “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל” ואני חוזרת שוב על אמרותיו: “…אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל”, כשהדגש היה על מדינה יהודית ולכן יהודים רשאים לקיים את יהדותם דווקא בארץ ישראל היכן שאין אנטישמיות. במקום בו ירגישו בטוחים ליישם את התורה – שלא כפי שהיה בתקופת האינקוויזיציה בספרד, בגרמניה הנאצית ובעוד הרבה מאוד ארצות בעולם ששם יהודים ספגו שנאה והלקאה נפשית ופיזית.

האם קיימת מסוגלות לראות גם את הצד המיוחד של היהדות החרדית? והאם ידוע כי הערך של המילה “חילוני” על פי אבן שושן = פירושה זר. אם כן מדוע האנשים הללו כל כך זרים לזרם היהודי כפי שנכתב במקרא?

אולי נביט אחד על השני מבעד פריזמה חיובית יותר?

=

הכותבת הינה בעלת טור במקומון ערד לשעבר, ופובליציסטית כיום

#תקשורת #בןגוריון #מדינהיהודית #אסתיאתגר #חרדים #חילונים

אולי תשתקו כבר / דינה אברמסון

לא מזמן, באחד הלילות שטופי הגשם החורפי, מצאתי את עצמי בנסיעת לילה בכביש מתפתל סמוך לבקעה. הגשם היכה בעוז על השמשה הקדמית והכביש חסר היה תאורה. כך כשאני נוסעת על שלושים קמ”ש מפאת הראות, חיפשתי בין תחנות הרדיו תכנית שתצליח להחזיק אותי ערה שאגיע ליעד המבוקש. כמו תמיד בשעות הלילה של חצות פלוס נפלתי על איזו תכנית משוררים. בתוכנית התנהל ראיון בשידור חי עם משוררת שתקריא משיריה לצד תובנות. למרות שפחדתי להירדם בחרתי להאזין לתכנית, כי הקול של המשוררת עלומת השם היה מרגיע למדי.

כותבת השורות, דינה אברמסון

אורית גדלי, כך התברר שקוראים למשוררת. והיא לא דיברה על שירה כי אם על שקט ושתיקה. היא סיפרה שהיא התבוננה הרבה זמן בשיחות בין אנשים וראתה שבעצם אנחנו לא משוחחים אחד עם השני, אלא עסוקים בלהפריע אחד לשני. כמעט כל שיחה בין בני אנוש היא בעצם הפרעה אחד לשני. האחד מנסה לדבר השני קוטע אותו ורוצה לספר לו משהו על עצמו, השני עסוק באותו זמן לחשוב על הדבר הבא שהוא רוצה להגיד. אין הקשבה אמתית. היא סיפרה על מפגש בין חברות שבו כל אחת דיברה עשר דקות והאחרות רק הקשיבו לה וכמה פתאום השיח השתנה לטובה, כמה השיחה תרמה. במקום דיבורי סרק שכל אחת זורקת לחלל האוויר.  “לכן” אמרה המשוררת “בשירה שלי אני מתרכזת ברווח שבין המילים, אני לא שואלת את עצמי מה לכתוב אלא יותר מה למחוק”

לנסות רגע להקשיב

אולי זה היה החושך, אולי הגשם, אולי נימת קולה. אבל משהו גרם לי לחשוב על המילים בימים שאחרי התכנית בחצות. “אנחנו לא מקשיבים, אנחנו עסוקים בלהפריע”. בימים שאחרי התאמנתי תוך כדי שיחות עם אנשים לנסות רגע להקשיב להם עד שיסתיים להם הדיבור ורק אז לפטפט את עצמי. זו הייתה מלאכה כל כך קשה, שאני מודה שפשוט נכשלתי בה לחלוטין. שמתי לב שאני פשוט לא סותמת את הפה. עסוקה בלמסור קטעי מידע שאני בטוחה שהם חכמים, ולהקשיב רק למקרים קיצוניים של אנשים שממש זקוקים לכך.

פתאום הבנתי כמה אני חסרת הקשבה. גם בתחום הזוגי למשל, שבו צד אחד מנסה להגיד לי דבר מה ואני עסוקה רק בלחשוב איך אוכיח לו שהוא כל כך לא צודק ושאילו הגרסה שלי למציאות היא הדבר הכי חכם עלי אדמות. ואני לא עסוקה רק במחשבה, זה ממש פיזי, הצורך לסתום לשני את הפה מיד עם פניני חכמה משלך. אני שמה לב איך הגוף שלי דרוך והידיים מכווצות כי יש לי משהו חשוב להגיד. ומה יש לצד השני לומר, זה כבר דבר משני.

וזה נשמע כל כך פשוט, הרי כל המורים הרוחניים הגדולים בעולם מדברים על כך שהקשבה היא הבסיס לכל דבר ‘לא מצאתי לגוף טוב אלא משתיקה’ ‘קול דממה דקה’  וכו’  אז מה הבעיה שלי פשוט להקשיב? הבעיה היא שבתוך תוכי אני חושבת שאם אני לא ידבר, אני יעלם, אני לא אהיה קיימת, לא אהיה נוכחת. שהרי המילים הם הצד החזק שלי, שמגדיר אותי ומה אני אהיה בלעדיהם?

משימה כל כך קשה

כך בשבוע האחרון מצאתי את עצמי בתאטרון אבסורד שבו אני מתפרצת כל רגע אל מילותיו של בן שיחי ואז אני מבקשת ‘סליחה סליחה סליחה’. או מנסה להקשיב בעיני עגל לסתום את הפה ומרגישה פתאום כמו איזו אישה קטנה שאין לה מילה משלה. התחלתי להאריך את טווח ההקשבה מחמש עשרה שניות, לשלושים, ואפילו כמעט לדקה. זו משימה כל כך קשה. אבל הבנתי פתאום שאם אצליח בה אז אקבל עולם ומלואו. וגם הצד השני. שאם באמת אצליח להקשיב אז אולי יש לי סיכוי לבנות זוגיות טובה, הורות טובה, או בקיצור להצליח קצת יותר בחיים.

אנחנו חיים בדור שלם של הפרעת קשב וריכוז, של חוסר יכולת להבין מה השני אומר מפני שאנחנו עסוקים בלהשליך עליו את התובנות השמימיות שלנו. הפייסבוק והטוויטר לא עוזרים במיוחד לקקפוניה בעולמנו. הם רק מרגילים אותנו לשוב ולהשליך מילים על אחרים כדי להרגיש כמה אנחנו קיימים. זה מצחיק איך תכנית רדיו בשעת חצות יכולה להפוך את עולמי לשעה קלה, לגרום לי להתאמן על הקשבה. ואם גם אתם רוצים שיעורי בית לשבת הקרובה, כשיושבים בחיק חברים או משפחה. נסו להקשיב למישהו חמש דקות בלי הפרעה. אשמח אם תספרו לי איך ההרגשה. שבת שלום

=

הכותבת הינה עיתונאית,​ מנהלת חברת ‘סימפל מדיה’, ובעלת טור במגזין ‘מוצש’ של מקור ראשון לבלוג של דינה אברמסון

#דינהאברמסון #מוצש #שתיקה #אוריתגדלי #מקורראשון