על הצנזורה בישראל / יועז הנדל

תשובה לחברי הכנסת שמודאגים מצנזורה עצמית של עיתונאים / יועז הנדל 

כותב השורות, ד”ר יועז הנדל

מדינת ישראל רוויה בדילמות ערכיות. הצורך בחופש מוחלט של העיתונות לבין הצורך בהגנה על אינטרסים בטחונים. הגבול לא תמיד ברור, לפעמים הוא אפור. גם העיתונאים לא תמיד ברורים. יש כאלה שחונכו על קדושת הסקופ. ומלבדו אין דבר. הם מדליפים סיפורים לחו”ל כדי שיתפרסמו בסופו של דבר בארץ. הם דואגים שפוליטיקאים ידברו מכיוון שעליהם אין אכיפה. הם מדברים בשפה דמוקרטית אבל לא מכירים בכך שגם למערכת ממשלתית יש את זכות הסוד. מנגד, יש גם רבים שחונכו על דילמת העיתונאי הישראלי: זה שעושה מילואים, ציוני, פטריוט שבנוסף לכל זה משלב את המקצוע שלו. איפה אני? כנראה שלא שם ולא שם. אני מאלה שעיסוקם בתקשורת מגיע אך ורק מהרצון להשפיע, מתוך דאגה לחיים שלנו כאן ולא לסיפור. סוכן השפעה – כותב סובייקטיבי ולא כתב מדווח. לכל אחד מסוגי העיתונאים יש אחריות למעשיו. המקצוע הזה מחייב. אחריות לאתיקה, אחריות לדמוקרטיה ובעיקר אחריות למדינה הציונית שבעטיה יש עיתונות עברית.

מזה שנתיים אני מכיר את הפרשיה הביטחונית שמרחפת לה כעת באוויר, התוודעתי לה לראשונה ככותב בעיתון. מבחינתי הזהות הישראלית שלי, אפילו הצבאית קודמת על הצורך לכתוב דבר כזה או אחר בעיתון. אני לא חוטא למקצוע העיתונות, מכיוון שמראש אני מזהיר את קוראי שאני סובייקטיבי ולא מחויב לו.

בעיני מותר וצריך בשם האחריות למנוע סיפור שעשוי לפגוע בביטחון המדינה. הצנזורה היא אמצעי אחרון. הראשון הוא שיקול הדעת של הכותב.

מצד שני גם למערכת הביטחון יש אחריות- אסור לשחוק את שיקולי הביטחון.

יועז הנדל הינו ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, פובלציסט, היסטוריון ומילואימניק. נשוי ואב לשלושה. לדף הפייסבוק של יועז

#תקשורת #איסורפרסום #אוסטרליה #בןזיגייר #ביתמשפט #מדינתישראל #עיתונות #צנזורה #יועזהנדל #האסירX

יום הבחירות: קצת פרופורציה

סיון רהב מאיר

צידה לדרך לבחירות: קטע אדיר שפרסמה סיון רהב מאיר. קראו והתרגשו. אל תפספסו!

“גלי הציניות והביקורת בתקופה שלפני הבחירות משכיחים לעיתים עובדה בסיסית ומרגשת: ביום שלישי הקרוב נלך לקלפי, בהליך בחירות חופשיות לכנסת, במדינה יהודית ודמוקרטית בת 64. בקרוב יראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן הספר “המוכתר”, שהוא בעצם יומנו של משה אלפרט, איש היישוב הישן של ירושלים, חרדי וציוני, שכיהן כמוכתר של כמה שכונות לפני קום המדינה (מצ”ב תמונתו). אלפרט כתב לעצמו, בין היתר, על יום הבחירות הראשונות לכנסת בשנת 49′, והקריאה בתיאור הנרגש שלו יכולה לאזן אולי מעט את הטוקבקים והסטטוסים של ימינו ולתת קצת פרופורציה:

“בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי, ר’ שמעון לייב, וגיסי, ר’ נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”. אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו”ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה”. בני דב הלך מהבית בשעה 5:45 והלך באשר הלך כי הוא אוהד גדול לרשימת האצ”ל, ולא בא כל היום וכל הלילה.

אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור רחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי. השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו”ר קרא אותי ואמר “והדרת פני זקן” ואמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו”ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי וספר הבוחרים, וסגן היו”ר רשם את שמי בנייר ונתן לי את מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני, ששם היו מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות, וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב’, רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי אותה מידי היו”ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע קדושה וטהרה כזו. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו”ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. חיכיתי במסדרון לאשתי, כי היתה השנייה, ואחריה אחי מספר 3, ואחריו גיסי נתנאל סלדובין מספר 4, ובשעה 6:28 שבנו הביתה והלכתי להתפלל. יום חג גדול!”

משה אלפרט

#בחירות #משהאלפרט #קלפי #מדינהיהודית #פוליטיקה #הישובהישן

הנציגים גוררים את הרבנים

במטות אפופי שדים עדתיים ובמשרדים עטופי קריאות רבנים יושבות חבורות סביב לחברי כנסת – מכהנים ומתמודדים ברשימות הסיעות החרדיות – במאמץ להחיות מחדש את המחנות ולהשיג את מירב הכח הפוליטי, שבסופו, הם מקווים, ישובו למבנה שאפיין אותם מאז קיומם – הספרדים להעצמת השכבות המקופחות, והאשכנזים למלחמות ה’ ושמירה על הערכים היהודיים. שניהם עשויים משני גושים אידיאולוגים, בכללם חדים ומבודלים זה מזה, וביניהם בקושי. 

כותב השורות, נחמן וייס

עמלם של צוותות הקמפיין; ההסברה, האסטרטגיה והדוברות, כפול ומכופל מכל מערכות הבחירות שהיו אי-פעם, ובעובי עבודת השטח מגלים גם כמה עמוקה. רבים בציבור החרדי מעבירים בתוכם ביקורת רבה על הסיעות החרדיות ונציגיה, עם העובדה שהמערכת הפוליטית החרדית נתפסת ומתבהרת כמערכת סגורה שנועדה למקורבים בלבד ומשרתת את חבריה, וברוב המקרים נתפסים הנציגים כאגואיסטים במקרה הטוב, ואופורטוניסטים במקרה הגרוע. מתווספת לכך אווירת המחלוקות הפנימיות וההרכב הנצחי שלא מסוגל לישר הדורים ביניהם – ללמדך בסוגיות משמעותיות יותר.

יותר מכל הם נחשפים לסחטנות פוליטית שנעשית עם השימוש ברבנים. הפוליטיקאים המייצגים את פועלם תחת נשיאות רבנית ותורנית – אולי יש בה מן האמת, אומרים ברחוב החרדי בחצי פה, אך עד לקו המינימאלי, שמשם מתחילים האינטרסים האישיים. בהחלטות ובדרישות – הפנימיות והציבוריות – העלולות לעורר הדים או ביקורת, יציג המבקש את המוצר כציווי מפי רבו (מתכון למשבר), כקודש קודשים שאסור לערער עליו, ובכך לא יוכל איש להרים גבה על מי שמקובל כקונצנזוס.

הפחד ממתחרים

אנשי חצר מודעים היטב לנקודות הרגישות של הרב, ועל כן יודעים איך להשיג את האמירה בה יוכלו לשמן את גלגליהם האישיים או להרים מאבק ציבורי במתנגדיהם. ח”כ הרב חיים אמסלם והרב אמנון יצחק הם דוגמה לאיך שהמערכת הפנים חרדית פועלת.

קמו אנשים רבולוציוניים שמאסו בשיטת ההנהגה הפוליטית של המגזר, והחליטו לשנות את פני המצב תוך ניפוץ מיתוסים, שלטענתם, הנציגים רוכבים עליהם כדי להצדיק את נוכחותם בממשלה. המוסכמה הרווחת במגזר אומרת כי ריצה עצמאית משוללת מכל מנהיג חדש וכי הדבר נחשב לאנטי תזה ואף מוגדר כהכרזת מלחמה מפורשת בהנהגה הקיימת, כולל ברבנים. משמעות הריצות הנפרדות במילים אחרות: מושבן של הסיעות הקיימות החלו להתערער.

וכך עובדת שיטת החיסולים

עסקונת החצר מבינה הרי שאילו יקום מתחרה, המפלגה תתקטן ותתחלש. על כן מלעיטים אנשי הבית את אוזנו של הרב ומטעים אותו במצג שווא כי ברחובה של עיר קמים עוכרי ישראל המבקשים לעקור את התורה והצביון היהודי, ואף מוסיפים הם לחטוא ומטילים רפש בדברי רבינו. רבינו מזועזע. חותם. מזיל דמעה ושב ללימודו. בזירה מחוץ עולה שלהבת הסערה – והמנדט האבוד שב באחת.

באותיות צווחות מתפרסמת למחרת ‘מחאה נמרצת’ מכוסה בחתימות רבנים (שאגב, על חלקם איש לא שמע עד היום – תרשמו תרשמו את מועד ההכתרה), ותחת כותרת ‘רבם דקרו’ מתארים את המתחרים בזה הלשון “…ובפרט בעת הזאת מעז להחליש את כח עולם התורה, לפלג ולשסע את הציבור ולגרום צער לשכינה… היבדלו מן העדה הזאת…”

דפדוף קל בהיסטוריה מעלה ברקורד ‘העדה הזאת’ הפצת מיליוני קלטות העוסקות בערכים ויהדות; מסעות קירוב; הרצאות תורניות; כתיבת ספרי תורה והלכה; ועוד.

בכלי התקשורת החרדיים מתפרסמים מצעי המתחרים באופן קטוע וחתוך, כשתוך הפחדה מלהיטים נגדם את הציבור, מטילים עליהם דמוניזציה, חרמות, קללות ואף עולים כינויים כמו “עמלק” ו”האיש הזה” (כינוי שניתן לישו). החרדי המצוי ניזון אך ורק מהעיתון המגזרי, אינו גולש באינטרנט, ועל כן אין באפשרותו להיחשף לרבדים הפנימיים יותר ושלמות האמיתות. אשר על כן, הוא בולע את הדמות המפלצתית שתכף תשליך אותו ואת תורת משה לים, וכאן, המושכים בחוטים משיבים לחיקם את הבוחר.

כשהרבנים ניזונים בעד מסננות ומצגי שווא, נוצר חוסר תיאום ותקשור משווע בין האינפורמציה המוזרמת אליהם לתמונה האמיתית. בעקבות כך קמים בשמם קרבות עקובים מדם הנגררים למחוזות אפלים. יש לציין כי המנהיג הרוחני החרדי האחרון שניתח כל סוגיה שהתבקשה לסמכותו באנליטיות קפדנית – היה הרב אליעזר מנחם שך ז”ל (מייסד מפלגת ‘דגל התורה’ ונמנה בין מייסדי תנועת ש”ס) שירד לשטח, הרים טלפונים, ביקש ניירות, ווידא וחקר למיקרו של כל פרט. כיום המציאות רחוקה מאד.

אנשי ציבור או נבחרי ציבור

בכך מסיקים ברחוב החרדי כי הרבנים הולכים שבי אחר העסקנים, מוטעים ומוסתים, וכי הנציגים הפוליטיים הם אפוא העסקונה השולטת על הקהילות. כמו”כ, פעמים רבות התברר כי מאחורי ‘פסקים’ שקבעו רבנים וגרמו לטלטלה בציבור, עמדו לא פחות ולא יותר מניעים כספיים, הישגי נקמות, ניסיון לשליטה או אסטרטגיות פוליטיות פנים-חרדיות.

עובדות אלו מעצימות את רגשות התסכול, האכזבה והניכור שמחלחלים בתוכם, מה שגורם לרבים לפזול הצידה ולתמוך בתנועות אחרות בשאיפה להשתחרר ממניפולציות בשופרות הרבנים.

תלונות נוספות נשמעות על כך שממארג של מוסדות ותהליכים, שכל תכליתם לשרת את הציבור על ערכיו ועקרונותיו, נהפכה ההנהגה החרדית-פוליטית למערכת העוסקת בהישרדותה ובתחזוק מנגנוניה, כשבהדרגה היא מתרחקת ומאבדת את הקשר עם הציבור ועם המטרות העקרוניות. עולה גם מיאוס בנציגים שעוסקים בטיפוח ערוגתם ומעמדם עד כדי אופורטוניזם של כאלו שעושים לביתם ומעמדם, וזונחים אידיאולוגיה, מחויבויות וטובת הציבור.

כך למשל, לא מכבר נחשף כי נציגים חרדיים בעירית ירושלים מנעו פרסום מודעה נגד ראש העיר ניר ברקת, הודעה המוחאת בדבר תוכניתו להפעיל חנויות במתחם הרכבת בשבת, וזאת כדי שלא לגרום למשבר עימו. סיפור שמחזק בין הבוחרים החרדיים את המסקנה כי כשמתעורר איום על כסאו של נציג- אין אידיאולוגיה ואין עקרונות.

פוסח אורח אצל טל שניידר בפלוג הפוליטי

==

הכותב הוא עיתונאי וסטודנט לתקשורת ומדעי המדינה

#בחירות2013 #נחיוייס #הפלוג #מפלגות #חרדים #טלשניידר