כ”ט בנובמבר והפליטוּת היהודית

מחר, יום שישי, יחול יום השנה ה־66 לכ”ט בנובמבר, שבו החליט האו”ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. ההחלטה ידועה גם בשם “החלטה 181”, ונודעו לה בדיעבד השלכות מרחיקות לכת על האזור. אין מדובר רק במשמעויות המדיניות שנוצרו בעקבות ההחלטה, אלא גם במשמעויות האנושיות שלה, שכן סירובם של הערבים לקבל את ההחלטה והתעקשותם של לא מעט ממנהיגיהם לא רק למנוע אותה, אלא גם לא לאפשר בפועל את הקמת המדינה היהודית – הובילו למעשי איבה ולמלחמה אשר בסופה נהרגו 6,000 יהודים.

אלי חזן

אותם מנהיגים גם יצרו טרגדיה אנושית ערבית: הם הכריחו את התושבים הערבים המקומיים לעזוב את בתיהם כדי שיוכלו לטבוח בשכניהם היהודים, אולם התוכניות הללו עלו בתוהו ואותם תושבים הפכו לפליטים מחוץ לישראל. בד בבד עם התופעה הזאת נוצרה תופעה של פליטות שהיא מעין פליטות מראה: מייד לאחר החלטת החלוקה נמשכו מעשי האיבה, ההתנכלות והאכזריות נגד מאות אלפי היהודים שישבו בארצות ערב, עד כדי כך שהם נאלצו להימלט והגיעו אל מדינת ישראל. במשך השנים העצימה המנהיגות הערבית את מימדי העצב האנושי בכך שהתעקשה לא לשקם את הפליטים הערבים במקומותיהם החדשים. במקומות אחרים בעולם שבהם נוצרה בעיית פליטות דומה, אם לא זהה, הפליטים שוקמו. כך היה במערב גרמניה, בהודו, בפקיסטן, בטורקיה, ביוון ובמדינות אחרות. אך הפליטים הערבים הפכו לכלי משחק ציני בתעמולה האנטי־ישראלית, וכך התעצם לו מיתוס האסון – “הנכבה”. בד בבד השתרשה לה במשך השנים נורמה מגונה שמשמעותה התעלמות מכוונת ומוכוונת ממימדי הטרגדיה האנושית של הפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב. הם נטבחו, גורשו ורכושם הופקע. בסופו של דבר, נשדד מהם רכוש רב אשר על פי הערכות שונות, שוויו במונחים של היום הוא 300 מיליארד דולרים. שלא לדבר על הנזקים הנפשיים שנגרמו בעקבות הרדיפות אשר באו בעקבות אותה החלטה. המציאות מוכיחה כי יש נכבה שהתעלמו ממנה – הנכבה היהודית. נושא הפליטים הפלשתינים עולה בתעמולה בינלאומית ובכל יוזמה מדינית. במשך שנים לא השליכו המוסדות בישראל את מלוא יהבם על הפליטות היהודית המקבילה, אבל לאחרונה חל שינוי והוא בא לידי ביטוי בכמה מישורים: סיפורם של הפליטים היהודים מגיע יותר ויותר לזרם המרכזי והופך מקובל על ידי ספרות היוצאת לאור, מתקבלות עדויות בנושא והמשרד לאזרחים ותיקים אף יזם את פרויקט “והגדת לבנך”, ובכנסת קמה שדולה פרלמנטרית העוסקת בסוגיה. מה שחסר הוא חיזוק ההסברה במקומות מרכזיים בעולם. אמנם החלו כמה קמפיינים, אך יש חשיבות רבה להעצמתם, מכיוון שההכרה הבינלאומית היא הכרחית לעשיית צדק. הקמפיין גם יוביל להבנה בדבר חשיבות החלטת האו”ם על הקמת מדינה ליהודים בישראל, משום שהקורבנות של אותן רדיפות, שהתעצמו אחרי כ”ט בנובמבר, הגיעו למקום מקלט שבו הם בנו את חייהם מחדש – אמנם עם המון קושי אך בבטחה – מדינת ישראל.

#אליחזן #כטבנובמבר #נכבה

לקראת נאום נתניהו: האזהרות, המציאות והמעשים

הנאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו”ם בנושא איראן עשוי להיות נאום מכונן אשר רק בפרפסקטיבה של שנים תיוודע חשיבותו. נכון להיום הוא עלול להיתפס כסוג של מנהיג טרחן המפריע לגן העדן שרוקם הנשיא ברק אובאמה עם איראן במציאות בה העולם המערבי עייף מלהילחם על הערכים והעתיד שלו. זה שנים ארוכות שראש הממשלה יוצר הקבלות בין איראן לבין גרמניה הנאצית ובין היטלר למשטר האייתולות האיראני אך הנאום הזה שלו עשוי ליצור הקבלה נוספת : בינו לבין וינסטון צ’רצ’יל. שכן, כשם שצ’רצ’יל הזהיר בזמנו מפני היטלר והנאצים וזכה לבוז מופגן, כך נתניהו היום הוא היחיד בעולם המערבי המזהיר מפני הפיוס הכוזב עם איראן וזוכה ליחס דומה.

אלי חזן

גם בישראל לקח זמן להבין את תפיסת העולם של נתניהו. כך היה ב – 1993 כאשר השמאל הישראלי שידר אופוריה שחצנית לאחר החתימה על הסכם עקרונות ההכרה ההדדית עם אש”ף. נתניהו היה יו”ר אופוזיציה שהזהיר מפני הסכנות של אוסלו. האזהרות שלו נענו בבוז מופגן של יריביו בשמאל. די אם ניקח למשל דברים שאמר ראש הממשלה יצחק רבין בעיצומם של אותם ימים : “סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים לי… לא הייתה אף קטיושה ולא תהיה אף קטיושה מעזה”. המציאות מוכיחה שלא רק שהשלום הפך למרחץ דמים בימי אינתיפאדת אל אקצא אלא גם שעזה הפכה לבסיס ירי של עשרות אלפי רקטות. מי שהצליח להתמודד עם האתגר הפלסטיני המורכב היה נתניהו אשר תקופותיו כראש ממשלה נחשבות לתקופות השקטות ביותר בדור האחרון.

כשר אוצר ביקש לשנות את המדיניות הכלכלית בישראל על מנת להעלות אותה על דרך המלך. הוא נתקל בבוז ובאנטגוניזם מופגן של השמאל הישראלי שאף תיאר אותו כסוג של אדם אטום. יותר מכך, אל דה ההומניזציה כנגדו הצטרפו עמיר פרץ ואהוד אולמרט. הכלכלה הישראלית עלתה על דרך המלך ואירוניה היסטורית היא שההכנסות שנכנסו אל אוצר המדינה כתולדה של שיקום הכלכלה שימשו בסופו של דבר למימון מלחמת לבנון השנייה אותה ניהלו השניים בצורה כושלת.

כיו”ר אופוזיציה וכראש ממשלה הוביל נתניהו את המערכה מול איראן המתגרענת. הוא הואשם לא אחת שהוא עושה זאת למען שיקולי בחירות. כך למשל אמר שאול מופז, מנהיג קדימה כיו”ר האופוזיציה, בספטמבר 2012: “אני לא רוצה להעלות על דעתי, שהאפשרות לפעולה צבאית או למלחמה – היא שיקול בעיניו של ראש הממשלה על מנת לשנות את מועד הבחירות”. אך המציאות מוכיחה שדווקא ההתנהלות של נתניהו האיצה במערב להגביר את הסנקציות כנגד איראן ועקב כך לניסיון איראני למצוא דרך להונות את המערב בצורה אחרת. מהבחינה הזאת מגלה זהבה גלאון, מנהיגת מרצ, התנהגות פוליטית אצילית בכך שהצהירה כי “כמו נתניהו גם אני לא מאמינה לרוחאני כשהוא אומר שתוכנית הגרעין האיראנית נוצרה למטרות שלום בלבד”.

ההיסטוריה מוכיחה כי על אף שנתניהו נתפס כפוליטיקאי אקסצנטרי הוא מקבל בסופו של דבר לגיטימציה מהעם ומתקן את הדרוש תיקון. השאלה הנשאלת היא האם העולם יבין את מה שבישראל כבר הבינו? דומה שאם התשובה תהיה שלילית הרי שנצטרך למצוא לנו צ’רצ’יל חדש. יש לקוות שנתניהו יהיה שם.

#בנימיןנתניהו #מנהיגות #אליחזן #ביטחון #איראן #צרציל

לפרק זמן הייתי מקולף לגמרי / איציק הלפרין

החתונה בבעלזא, אמש. (צילם: נחמן וייס)

בימים כתיקונם אני קובל כאן על אלוהי החרדים, מסתובב, מתפתל בין הניואנסים של המגזר המורכב הזה, כתיבה שנובעת לרוב מזעם, מכאב על חברה שמאבדת את שפיותה בכל פעם שהפחד משתלט עליה. חברה שהפסידה בנוק אאוט לסטיב ג’ובס והאינטרנט, ולמרות זאת, תמיד חוזרת לסיבוב נוסף, בעיקר מול עצמה, כאילו בכדי לאשש את המשפט של שלמה קראוס ‘מי שהפסיד פעם אחת בזירה כבר לא יכול להיגמל מזה’.

ואולי גם אני שייך למשפט האלמותי של קראוס, תמיד מבקר את המגזר ואת האלוהים שברא לעצמו, לא יכול להיגמל מעגל הזהב שיצרה העסקונה החרדית, יונק ויורק. כל זה כפי שאמרנו, בימים כתיקונם. אבל לא היום, לא הפעם. היות ואתמול בערב הסתיר אלוהי החרדים את פניו למשך כמה שעות, ובדיוק שם אני נכנס לתמונה. והיי, אל תדאגו, אהיה כאן להמשיך ולחבוט בגופו התשוש של האל הזקן. ותסמכו עליו, הוא עוד יחזור, בגילו, ולמרות מחלתו הקשה, הוא מוג לב, לא מסוג הטיפוסים שתמצאו מתנדנדים כשחבל קשור מלופף על צווארם אחרי היעדרות של לילה בודד.

קנאה, אבל מסוג אחר

היום זה יהיה טור של קנאה, אבל לא מהסוג של שמואל אוירבאך, מזן אחר, כזו שנכתב עליה ‘קשה כשאול’. בקיצור, תעופו על איזה דימויים שבא לכם. טאבו אחד נשבר אמש, משפט שאומרת לי תמיד אביבה ‘מלפפון חמוץ לעולם לא יחזור להיות מלפפון רגיל’. די צודקת בדרך כלל, אלא שהפעם הזו חרגה מהסטטיסטיקה, לפרק זמן של שעתיים הייתי אני מלפפון רגיל, לא סתם, מקולף לגמרי.בתשע וחצי קרא לי נחי, שאל אם אני רוצה לבוא איתו לאירוע של בעלזא. אני לא טיפוס של חתונות, ואילו רק יכולתי, סביר להניח שהייתי דופק איחור לברית של עצמי. ובכל זאת, היה משעמם והלכנו, רק לו היה כרטיס כניסה, כי העולם נחלק לשניים- אלו עם כרטיסי הכניסה, והאחרים שמתפלחים. אני מהאחרים אם לא הבנתם, אני מתפלח לבית שלי מהחלון גם אם הדלת פתוחה, זה עושה לי את זה, תקפצו.

בעשר וחצי הצלחתי להיכנס אחרי שהסברתי למאבטח הכי נמוך שמצאתי, שאני אחראי על צוותי ההצלה במקום, זה לא עבד לי, אבל מכר שעמד שם שיכנע אותו שאני עיתונאי. כמה דקות לאחר מכן כבר הייתי בפנים נדחק בין אלפי שטרימלאך, שוחה בשלולית ענקית של זיעה. זה לא שנגמר שם האוויר, הוא פשוט ברח, ובתחילה יכולתי לחשוב רק על דבר אחד- איך מייצרים מזה פרסומת לדאודורנטים. ואז הרמתי את הראש, מעליי עמדו אלפי אנשים, כולם בתלבושת אחידה, כמויות שטריימלאך, מפגש פסגה מרגש בין שועלים לאחר המוות.

קסקט אחד בין אינסוף שטריימלאך

כותב השורות, איציק הלפרין

בקצה מוקמה בימה ענקית, מוקד האירוע אליו נשאו כולם עיניים, שם ישב החתן, נכדו של האדמו”ר הנוכחי, יורש העצר של החסידות, ילד בן 20 שאתמול הבין לראשונה שאיננו מבין כלום בנשים. האנשים מסביב עמדו על פראנצ’ס מדורגים מהרצפה עד עשרים מטרים לגובה. מסודרים באופן מופתי, נעים עם המנגינה בכיאוגרפיה טבעית ומושלמת. כולם באו לחגוג ואפשר היה לראות את השמחה שלהם גואה עם כל שיר שמתנגן. אלפי אנשים עקבו אחרי כל תנועה בשולחן הכבוד וכל אחת כזו רגשה אותם, מילדים קטנים ועד מבוגרים מאד, תחושת השייכות צעקה מהם, כל אחד שם התנהג כאילו זה בן משפחתו שמתחתן, ואם לציניות הייתה שואה, היא קרתה אתמול.

אני הייתי קסקט אחד בין עשרות אלפי שטריימלאך, איש עם משקפיים במקום שבו אנשים נלחמו להכניס משקפת, לא בכדי להציץ לשכנה, רק בשביל להיטיב לראות את מושא שמחתם. והתרגשתי, אלו היו שעתיים של עונג צרוף, מפגן אחווה שהווה קונטרה אמתית להפגנת השנאה בשבוע שחלף. חשבתי לעצמי, את חצי הגמר בין ליברפול למילאן בשנת 2005 פספסתי. כך גם את המשחק בין מנצ’סטר יונייטד לבאיירן מינכן. הסתכלתי שוב על הקהל, כמו באצטדיון ענקי, רק שהפעם כולם נצחו, אפילו אותי. כי מסתבר, כשזה תופס אותי שם חזק, גם לי אין ברירה אלא לשרוק. לא סתם, באידיש.

#איציקהלפרין #אלוהים #בעלזא #חתונה